טקסטים ומאמרים - מאמר מאת האוצר חגי שגב - מקריות וצירוף - 2014

 

 

ענת מיכאליס לוי: מקריות וצירוף

כל מה שאני מחלצת מהמשמעות

מאת חגי שגב

מפגשים ושיחות בסטודיו: ענת מיכאליס לוי / חגי שגב / תל אביב 2014

 

הציורים והרישומים של ענת מיכאליס לוי הם טקסט הרשום בציורטכניקה המחליפה את רישום האותיות, המילים  והמשפטים השגרתי. את הרישומים הללו יש להבין דרך קריאת הטקסטים שנמצאים בבסיס ההגותי של היצירה. הדימויים הם התכנים, בעוד המצלול והסגנון מעוצבים באופי הקווים, הכתמים והמחברים. מיכאליס לוי מרבה לקרוא ולנסח את יצירתה בדיבור, אך התוצר המשמעותי שאחריו היא תרה בעבודתה מצוי בממלכת הדימוי המצויר והאמנות הפלסטית.

"כדי להשיג יצירה סופית אני צריכה להרגיש ממשות כלשהי", אומרת מיכאליס לוי. "אני צריכה שזאת תהיה היצירה בשבילי. אני אוהבת את תחושת הקשר שבין פסיכואנליזה ואמנות. יחד עם זאת, תחכום-יתר מעייף אותי כשהוא הופך ליותר מדי אינטלקטואלי. אני משתדלת שלא להיגרף לשם ולא להיסחף למקומות של יתר-שכלתנות. המראה של הרישומים שלי הוא בדיוק ההפך ממורכב; יש בהם מידה רבה של פשטות ותמצות. אך ללא ספק הם נולדים מתוך הגות ומחשבה תמידית".

השיחה שלי עם מיכאליס לוי והצפייה המשותפת ברישומיה, הם כמו שיוט או ריחוף בעולמות גבוהים של הגות באמצעים ויזואליים. "העבודה שלי צריכה לשמר משהו עכשווי, רגעי, תוסס, טרי, ראשוני, ממשי, דיחפי ולא ידוע. העבודה שלי מתחילה בהליכה: אני עולה לסטודיו שבקומת הגג, מתחילה ללכת לקראת הציור ומתיישבת אל שולחן העבודה. אני זוכרת שמשה גרשוני אמר לי: 'תלכי עם הידיעה. אבל אם משהו קורא לך ללכת לשביל צדדי, לכי אליו. אל תפחדי'. הוא אמר לי, 'יש לך קונספט, את יודעת בדיוק מה את רוצה מהבד, אבל אם פתאום את מגיעה וקורה לך משהו אחר, תעשי את זה על הבד. אל תפחדי'".

הפחד המתמיד של מיכאליס לוי, והדחף לעבוד, מתמודדים עם החשש המובן להתחיל ליצור; לעשות מהרִיק דבר בעל משמעות. הריק הזה, ההתחלה, מבהילה אותה. ככל שהיא לומדת יותר פילוסופיה ופסיכולוגיה מתחדדת בה יותר השאלה בשביל מה? מהי תכלית האמנות שלה או של כל אמן אחר? הקונפליקט הזה אינו מרפה.

מיכאליס לוי שומרת את ציוריה מקוטלגים במגרות ובקופסאות הגודשות את הסטודיו. אופן האחסון מאפשר לה ליצור ולאגור מאות ואלפי עבודות לאורך השנים. הסטודיו מאורגן בקופסאות קיטלוג, כמו בית מרקחת מעוצב ומוקפד. הדחף להמשיך וליצור נובע מהתחושה שכל פעם הדימוי הוא מעט שונה והיא מוכרחה לחזור אליו ולמצוא בו משהו חדש. כך למשל, את סיטה, בת-אחיה המחלקת את זמנה בין ישראל לאיביזה, היא מציירת מאז הייתה בת 3 ועד היום, כשהיא בת 17. המעקב הרציף אחר השינויים בדמותה מזכיר למיכאליס לוי את תהליך היצירה של סזאן, כשצייר את הר סן ויקטואר. "יכלו להגיד לסזאן: לך פעם אחת לסן ויקטואר וצייר אותו וזהו, מספיק. אבל מדי יום הוא יצא לסן ויקטואר וגילה בו משהו חדש. כך גם אני מרגישה צורך בעבודה בסדרות". העבודה בסדרות מאפשרת לה להתמקד בכל פעם בנושא אחד שמעסיק אותה באותה תקופה.

ההתמדה והרצף הבלתי מתכלה באמצעי הציור, הם כמו חיבור אינסופי של מילים ומשפטים המספרים את סיפור החיים המתמשך ואת המחשבות המתרוצצות במוחה. לעתים המסרים המורכבים, ההכרתיים, מוצאים ביטוי דווקא באמצעים אמנותיים פשוטים: "האמנות שלי יכולה להיות רק נאיבית, אך אז היא לא תספק אותי. כאשר, לדוגמה, אני משלבת גזירי עיתוני אופנה לכדי קולאז', זה נראה כל כך פשוט ויומיומי, אך רק לכאורה. הדימויים במגזינים מעוררים ומפרים אותי. אני צריכה לדעת המון כדי לא לעשות כלום. אני צריכה לאסוף מאגר ידע עצום, שלא משנה אם הוא אכן ימצא ביטוי בקו על הנייר הגמור. קו על הנייר לא ייראה אותו דבר אם מישהו הדיוט עשה אותו או אם מישהו בעל ידע עשה אותו. מאגרי הידע שלי לא נועדו כדי שאוכל להראות אותם על הנייר; הרעיון הוא להשיג משהו תודעתי שתופס את החומר במצב שאין מילים לתארו."

הדימויים החוזרים ונשנים ביצירתה של מיכאליס לוי הם נופים השמורים בזיכרונה אותם היא משחזרת על גבי תצלומי משפחה שאותם היא בוחרת בקפידה מדודה. דימוי רווח נוסף הוא דוגמניות ונופים עדכניים ומעוצבים הלקוחים ממגזיני אופנה ועיצוב, בעלי ריח חדש ועכשווי; נשים, ילדות, נערות, וילונות נפתחים, פרחים, פרפרים, לצד כתם צבע תעשייתי שנשפך ומתפשט על פני המצע כפי יכולתו.

מרכיבים נוספים הם של ארכיטקטורה בעלת אזכורים של המזרח הרחוק, בעיקר פגודות סיניות או נוף מופשט. שני הכיוונים, הישן והחדש, מתלכדים לכדי דימוי אחד. "הדימויים שאני יוצרת משתנים משנה לשנה ולעתים מסדרה לסדרה. התשוקה בבחירת הדימוי מוכיחה גם את האפקט המשתנה של ההתפתחות הרגשית". לצד הדימויים משתנה גם הצבעוניות והקוויות של הרישום. מכלול זה מצביע על הלכי הרוח של מיכאליס לוי ומתעד אותם כמעין יומן אישי. תופעת השימור מוצאת ביטוי גם באופן ההצגה הייחודי לה, כאשר הדפים או הבדים עולים מן הקירות ומכסים שטחים ולעתים אף מכסים זה את זה.

"הרגע הנכון להתחיל הוא רגע מאוד מבהיל. זו תחושה של פחד ואי-שקט בכל פעם מחדש. אני מתיישבת, מחזיקה את הטוש או את הדיו ביד, אני מתחילה לעבוד ולא יודעת מה עומד לקרות. זה מעורר בי אסוציאציה לפרלודים של באך או אימונים בספורט. ככל שהיד מאומנת יותר, כך הדברים יוצאים נכון יותר, מבחינת החוויה וגם מבחינת הביצוע. הקו נהיה טוב יותר, נכון יותר, גם מבחינת השחרור. הזמן משחרר את הדימויים. פתאום קורה הנס. אני נסחפת לתוך הרישום ואני יכולה לעבוד עליו שעות. אני נגרפת לשם. הרי על הזמן עצמו אני מדברת, על הזמן החולף עליו אני דורכת. הרפיטטיביות בעבודות, כמות הרישומים, קטלוג הסדרות, משקפים את הזמן שחומק, שאיננו עוצר אף פעם.  לקראת סוף פעולת הרישום אני מתעייפת ומרגישה מותשת. לפתע מתגלים לי הדברים. לכן זה לא יכול להיות עוד רישום, סתם עוד אחד."

השאלה מתי הוא הרגע הנכון להתחיל יצירה היא קושי המאפיין את מרבית היוצרים. קושי נוסף הוא מתי הרגע הנכון לעצור, להפסיק את העיסוק ולהותיר את היצירה כפי שהיא באותו רגע: "לפתע מגיעה תחושת הסיום וזהו רגע הידיעה הפשוטה. רואים לפי הקווים, לפי הרישום. בכל רישום צריך להיות משהו סמוי מהעין שלא התגלה לי בעבודה במבט קודם. אפילו אם זה רק קו פשוט. זה לא חייב להיות עמוס. מצוי שם סוד שחייב להישמר - שאין לו מילה. תמיד אני אחפש איזו שהיא הסטה ברישום. כל עבודה צריכה לכלול בתוכה סוג של שיגעון. אפילו עבודות דוגמת אלה של רוברט ריימן, אפילו עבודות לבנות לגמרי, מופשטות לחלוטין, צריך שתהיה שם מנת שיגעון דקה. משהו שימשוך ויסקרן את הצופה."

אף שהיצירה היא של היוצר, ושלו בלבד, מיכאליס לוי אינה מתעלמת ממקומו של הצופה: "אני מתייחסת לצופה, הקשר עם הצופה חשוב לי. אני קודם כול רוצה לפתות את הצופה, שיתקיים בינינו תהליך של פיתוי. אני אוהבת יופי. אני אוהבת פרפרים, שחוזרים ברישומים רבים. הדימויים שלי לפעמים הם מאוד פתייניים: כמו צמח טורף. הם מזמינים התבוננות, הם נראים יפים ואז אני נותנת לצופה סטירה".

הסתירה הלוגית בתהליך הפיתוי שיוצרת מיכאליס לוי היא דו-כיוונית: "לא כל אחד ואחד בקהל צריך לדעת למה הוא אוהב את הציור הספציפי שבו הוא צופה באותו רגע. הוא יכול לאהוב את זה מכל מיני סיבות. כל אחד וסיבותיו-הוא. היותנו מדברים הוא היותנו משתוקקים. מי שילמד יותר את השפה, ייהנה ממנה אף יותר. גם אם בסופו של תהליך הוא מגיע למבוי סתום – לכלום".

עבור מיכאליס לוי, הכלום הזה הוא המון; הוא מלא בתוכן ובמשמעויות. עם הכלום הזה היא מתחברת אל הפילוסופיה של תרבות המזרח הרחוק, שכן בחשיבה המזרחית יש מקום לידע לצד היעדר הידע, שילוב שמיכאליס לוי כה נמשכת אליו: "הזֵן, משיכת המכחול הסינית, מחיאת כף היד האחת, היצירה של ג'ון קייג' '4:33 דקות', השיח עם המזרח, עם השקט, המדיטציה ועם משהו שיש בו לא כלום - יוצר עבורי נוכחות. אבל אני ממשיכה והולכת הלאה עוד קצת או הצידה. אני הולכת למקום אחר. המקום שבו 'המילה הורגת את הדבר'; מקום שאין בו מילים, לכן שם ניתן למצוא את האמנות. זהו המקום שבו רק אני מחליטה אם הוא נכון או לא – ככה". מיכאליס לוי מסכמת את גישתה לאמנות בציטוט מדבריו של ליוטאר: "הגיע הזמן שאנשים יבינו שתפקידנו הוא לא לספק מציאות, אלא לגלות דרכים לרמוז בהן על מציאות כלשהי בלתי ניתנת לייצוג."[1]

האמנות שמיכאליס לוי מדברת עליה, אף שהיא אמורה לעניין את הציבור הרחב, מיועדת ללא ספק לחברי כת סתרים; כת שמדברת בשפה שרק בודדים מצליחים לפענח. "עם השנים הבנתי שאני תורמת תרומה סובייקטיבית הנעה בעולם ואתה לעולם אינך יודע לאן היא תגיע. נכון להגיד שקו מחבר בין שתי נקודות. במשך הזמן הבנתי שיש תודעות שמסתובבות, הספר 'טבעות שבתאי' מאת וו' ג' זבאלד[2]  עוסק במצב קיומי ותודעתי זה ומפליא לתאר את מה שאני חשה. לקראת התערוכה שלי בגלריה 'הקיבוץ' ('טבלאות שבתאי, טקסט בהפרעה', בעקבות טבעות שבתאי של וו' ג' זבאלד, אוצרת יעל קיני, 2011) החלטתי להעתיק את הספר של זבאלד מילה במילה, במשך חודשים ארוכים. בכל יום משעה ארבע לפנות בוקר עד עלות השחר, העתקתי עמוד אחד. לתערוכה הגיעו רבים שלא הבינו באמנות, ולמרות זאת ההתרחשות סקרנה אותם. אני משתוקקת ומחפשת את האנשים שלא הכרתי קודם לכן: שיגיעו, שיראו, שיתבוננו, שיבואו אליי ואל עולם התופעות שאני מנסה לתאר.

"הזרים מתכנסים ובאים וזה יוצר עבורם אירוע תרבותי. הכניסה לחלל הגלריה, הצפייה במשהו שהם אוהבים, ולחלופין לא אוהבים, ולא יודעים למה. זו ההזדמנות לשאול שאלות. הם יכולים אפילו סתם כך לאהוב או לא לאהוב, ואפילו להתריס 'מה זה הקשקוש הזה, מה זה הדבר הזה, מי צריך את זה בעולם'. אבל תוך כדי כך נוצר קשר. קשר שהקו על הנייר יוצר בין אנשים. אילולא הקו הזה לא הייתה לי הזדמנות להיפגש עם אנשים אלה. אמנות, אם היא נעשית רק לעצמי, רק עבור האמן, היא ריקה. האופי של האמן סותר לגמרי את מה שהעולם מבקש ממנו. לדעת לדבר, לתקשר, להרים טלפון, להגיש פנייה ולבקש תערוכה – פעילות פרקטית הרחוקה מהטבע של האמן, וכך נוצר המתח המתמיד".

הדיבור הזה של מיכאליס לוי, הוא עצמו דוגמה לרמת הפשטה גבוהה, מסובכת ודיסוננטית בכסות של חיבור פשוט. הרבדים הנוספים ביצירתה הם הסתרה או חשיפה מדודה ומתוכננת, שחושפת-לא-חושפת בעת ובעונה אחת. טכניקה אחת היא העתקה מתוך ספרים וטקסטים: "העתקה איננה מרגיעה, אך אולי היא מרפאה. העולם נגלה לי דרך הדבר שאני בוחרת להעתיק. שאלו אותי למה אני מעתיקה; הריפוי, העיסוק ואיסוף הידע תוך כדי העתקה עצמה, הם גורמים חשובים עבורי. אמני art brute, למשל, לא יוצאים לבקש גילוי חיצוני ולכן הציבור צריך לגלות אותם בשטח, מן החוץ פנימה. הגולמיות האותנטית הזאת מעניינת את העולם, ובמיוחד את עולם האמנות, ובמיוחד בתקופה זו של תחכום יתר".

"יש בי משהו שהלך אחרי האמנות אבל שגם האמנות הלכה אחריו. כאילו האמנות בחרה בי יותר מאשר אני בה, ושם עולמי. אני נהנית שם הנאה גדולה מאוד וגם נורא סובלת. זה מצריך משמעת מאוד גדולה. אני לא יכולה לחכות למוזה. זה לא עובד ככה. האמנות לא רק בחרה בי, היא גם הצילה אותי. היא נותנת לי משמעות". כמו שכתבה אגנס מרטין: "אני רוצה לנסות להסביר לכם שהתבוסה היא ההתחלה, לא הסוף של כל פעולה פוזיטיבית...".[3]

המוות המופיע ברקע רבים מרישומיה וציוריה של מיכאליס לוי הוא מחוייב המציאות מבחינתה. "אנשים שיש להם כל כך הרבה ידע על העולם, נמצאים ברמה כזו של ידיעת הדברים וגם של כתיבה נכונה ומדויקת על אמנות ועל החיים, מגיעים כמעט למצב של משחק עם המוות. כך גם אני משחקת עם המוות. אני מרגישה כהולכת בתוך דף של נייר, דף של ספר, ללא פרספקטיבה. באותו רגע אין לי את המבט של הקורא. פתאום אני שם - פשוט נמצאת. זה מהלך שמאוד קשה להסביר אותו במילים, שמהווה מיצוי של שיגעון".

"הציור וההעתקה של דימויים או של טקסטים לא מחזיר אותי לכלום, אני פשוט מעתיקה! צנחתי בעולם מוזר ושאלתי את עצמי: מה זה כל העפרונות והטושים האלה? הכול היה נראה לי בלתי ברור, כאילו הייתי זקוקה למשהו שייקח ויחזיר אותי לסוג של פרספקטיבה. הקו מהווה משענת של המציאות במצבים אלה ואפשרות החזרה אליו, כמו אל המילה, זו חזרה אל השפיות. לכן קו יכול לעניין. לכן הקו מהווה עבורי משענת ועוגן לחיים".

עוגן זה לחיים באמצעות היצירה נוצר לא מתוך כוונה להשפיע, אלא מתוך דחף. יש בזה משהו מחזיק חיים. "אמנות מבטיחה שפיות," כתבה האמנית לואיז בורגו'אה על עבודתה 'נוזלים יקרים' שהציגה בדוקומנטה בקאסל, גרמניה. "בהתחלה עבודתי היא פחד מן הנפילה בהמשך היא נעשית לאמנות הנפילה, כיצד ליפול מבלי להיפגע, לבסוף היא אמנות של הישרדות להישאר כאן, במקום הזה, כל הזמן."[4]  

הרשמים שמותירה מיכאליס לוי על הנייר הם כמו הסימנים הקלים שמותירים אחריהם הפרפרים – רפרוף קל על גבי המצע. יחד עם זאת, נגיעתה מותירה את סימניה ושרידיה בדימויים שמצליחים לעתים לגעת במהות החיים. במהלך חמש הדקות מול הנייר הבודד, היא משאירה חותם, וממשיכה משם הלאה. בכך בא לידי ביטוי הניגוד בין השאלות המהותיות של החיים שאתן היא מתמודדת לבין הדימויים הקטנים, המרפרפים, הנוגעים ועפים הלאה משם. היא משאירה נוכחות אניגמטית, מסתורית ומטרידה בעלת יסודות ארכיטיפים ומצטטת את זבאלד: "...לא הנוסטלגיה, אלא מה שנותר עלום בצילומים ישנים, שנדמה שבאו לעולם כדי להישכח... שיתגלה אם יתגלה רק במקרה בהיתקלות. האופן בו נפגשים בצמתים מכריעים בצלומים התועים האלה, הוא מקרי וגורלי בבת-אחת, וגורם לך לחשוב לפעמים גם לרצות לכתוב".[5]  והיא ממשיכה אותו ואומרת: "ולפעמים גם לרצות לצייר". "על ההיתקלות הזאת אני מדברת; שאתה נתקל, נחשף לדבר מה ומשמר אותו באמנות. שימור זה מייצר בסיס לעוררות המחשבה אצל הצופה המזדמן, וכל צופה מחלץ מתוך הדימויים את מה שהוא מוצא בהם - מוצא בתוכו".



[1]  מצוטט אצל: Annelie Pohlen, Artforum, May, 1984, p 46.

[2]  וו' ג' זבאלד, טבעות שבתאי, ירושלים: כתר 2009.

[3]  אגנס מרטין, מתוך ריאיון עם צאק סמית וסונו קואיאמה, נובמבר 1977, בתוך: Texttile Techstyle, כתב עת של המחלקה לעיצוב הטקסטיל בשנקר, מס' 2 (2010), עמ' 15.

[4]   אורית רוזן, "האמנות מבטיחה את בריאות הנפש, על עבודותיה של לואיז בורגו'אה," סטודיו, 66 נובמבר-דצמבר, 1995. 

[5]  מתוך שיחה בין ג'יימס ווד עם וו' ג' זבאלד, Brick Toronto, 69, 2002.

icon-up-images