"בדיוק עכשיו היתה לי הרגשה" - מיצב טקסט - "הקיבוץ-גלריה לאמנות"

טקסט מאת טלי תמיר - אוצרת התערוכה (2004)

"בדיוק עכשיו היתה לי הרגשה" - מיצב-טקסט של ענת מיכאליס-לוי - מדבר על מהות הדילוג מ"בדיוק" ל"הרגשה" - הרווח העמום, אך העשיר ומלא ניואנסים, ביו הרצון לדייק לבין הטיול האינטואיטיבי הנע סביבו במעגלים. ענת מיכאליס-לוי מבקשת להלך, כמי שצועד בין הטיפות, בין אמירה לבין תחושה, בין טקסט לבין דימוי, בין קו משורטט לחוט מתוח, בין תפירה לציור. יחידת היסוד שלה היא בגודל גלויה והמשפט הכתוב - מודפס או כתוב בכתב ידה המיוחד - מהווה נקודת פתיחה לפעולות אחרות. על אלה נמנות תפירה במכונת-תפירה (בכך היא נעזרת במיומנותה של בת-זוגה למיצגים גבריאל נויהאוס), מלילת חוטים וחיבורם אל גלוית הטקסט באמצעות שדכן, ויצירת "נזילות" של חוטים אל תוך השוליים הפתוחים. החוט - חוט תפירה אדום - תמיד אדום - הופך למערכת נימים דקיקה המתפקדת כמו מערכת כלי הדם של המיצב כולו. ויש גם "יתר-לחץ-דם": סוודר סרוג מתוח מקיר-אל-קיר, משרטט צורת-צלב, מזיל חוטים אדומים, צווארו מכופף. דיוקנים זעירים רשומים בעט שחור על פיסה קרועה של נייר פרגמנט מפוזרים בחלל המיצב, מספקים פנים ועיניים לטקסט התפור.

ברפרטואר הנשי הזה של חומרים פעולות ורגישויות, משתמשת מיכאליס-לוי בטקסטים של סופרים גברים - תומס מאן, פטר הנדקה, פטריק זיסקינד וג'ורג' פרק - העוסקים בניסיון לתאר במדויק הלכי-רוח רגשיים. מיכאליס-לוי מבודדת את המשפטים הללו על מנת לחזור וללחוש אותם, לחזור ולתפור אותם לתוך סבך של חוטים, כאילו רצתה להתיך את גבישי הטקסטים המשויפים הללו, לאחר שעובדו והושחזו בעטם של הסופרים המחוננים, לתוך המרחב הסבוך והלא מפוענח של התת-מודע. מיכאליס-לוי בונה מתוכם עולם רגשי נטול-כיוון, פרום-שוליים המשייט חופשי במרחב, חוגג סוג של "מופרעות" נשית, המעוררת קצוות של אלימות - תפירה כפרקטיקה של כאב והתעללות: דקירה, שידוך-סיכות, חירור...

כנגד עיסוקה בטקסטים ספרותיים קאנוניים מביאה מיכאליס-לוי אל תוך מרחב העשייה שלה גם חלקי-משפטים, אמירות אישיות, התבטאויות קטועות שלה ושל הסובבים/ות אותה. גם אלה נחצים/מוקפים/ מסתבכים בחוטים האדומים ויוצרים משטח תפור/כתוב. חילוף הכתיבה בתפירה וחוזר חלילה משווה בין פרקטיקות ליניאריות ותכליתיות - האחת גברית והשנייה נשית - ומאפשר להן לנוע ולהתפרק האחת אל תוך השניה.